רק לפני כמה ימים עברתי שוב את אותה חוויה מפוקפקת. גבר בן 45, אחראי משמרת באחד המפעלים הכימיים בדרום, אשר טיפלתי באשתו (מורה בבי"ס יסודי) חודש קודם לכן עקב כאבים שונים, הגיע למרפאה בביישנות ואמר לי: "ד"ר, הטיפול שנתת לאשתי מצוין, אבל איננו יכולים לעמוד בהוצאה. יש לך אולי תרופה יותר זולה?"

שיחות בסגנון זה בין רופאים למטופלים, הפכו בשנים האחרונות לשכיחות יותר ויותר. רופא נדרש היום להתאים את הטיפול שהוא נותן, לא רק למצבו הרפואי של המטופל, אלא גם למצבו הכלכלי. חולים רבים אינם מדברים על כך עם הרופא- הם פשוט מוותרים על הטיפול: הם אינם נוטלים את התרופה, אינם פונים לטיפול שיקומי ומוותרים על הביקור אצל הרופא.

תוצאותיו של ויתור כזה הן ברורות - חולים הזקוקים לטיפול פיזיותראפי ומוותרים עליו נותרים עם נכות, חולים המוותרים על טיפול בסכרת או ביתר לחץ דם מפתחים סיבוכים, וחולים הסובלים מכאבים ממשיכים לסבול מכאב הולך וגובר ונפלטים בסופו של דבר ממעגל החיים היצרניים. מעבר לסבל הכרוך בכך, הטיפול בשלבי מחלה מתקדמים הינו מורכב ויקר ומיותר לציין שיכול היה להימנע ע"י טיפול זמין בשלב הראשון של המחלה.

מספרם של המוותרים על טיפול רפואי או על רכישת תרופות מרשם נמצא בעליה מתמדת. כמו תמיד הנפגעים העיקריים הם חסרי האמצעים. בימינו, כרבע מהנכללים בשני העשירונים הנמוכים מוותרים על ביקורים אצל רופא או על תרופות מרשם מסיבות כלכליות.

כיצד, בתקופה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, על פיו כולם זכאים לטיפול רפואי, נאלצים רבים כל כך לוותר על טיפול? קיימות שלוש סיבות עיקריות לכך: ראשית, מאז החלתו של החוק, אושרו לקופות החולים העלאות שונות של תעריפי השתתפות במגוון נושאים: בדיקת רופא מומחה, טיפולים שונים, בדיקות הדמיה ותרופות מרשם. כתוצאה מכך- הסכומים אותם מקצים משפחות לתשלומים אלה הלכו וגדלו עם השנים, כאשר כבר ב- 2006 היוו תשלומי ההשתתפות בהוצאות רפואיות כ-5% מההוצאה המשפחתית לצריכה.

שנית, עדכונו האיטי של סל הבריאות הותיר תרופות וטכנולוגיות רבות מחוץ לסל התרופות. רכישתן של תרופות אלה עולה כסף רב, הרבה מעבר לעלותם של תשלומי ההשתתפות שתוארו.
שלישית, העלות הגבוהה של הטיפול הסיעודי. ההוצאה של משפחה למתן טיפול סיעודי בבן משפחה קשיש או נכה, אשר נזקק לדרגות שונות של תמיכה בבית או במוסד היא גבוהה ביותר, אינה נכללת בחוק בריאות ממלכתי וחוק הסיעוד הקיים נותן מענה שולי.

קשה לתאר את כאבן של משפחות אשר מי מיקירן נפל למשכב או נזקק לטיפול סיעודי. אין הוצאה אשר יחסוך מי שאחד מילדיו חלה בסרטן, או מי שבן זוגן סובל ממחלה. רובנו לא נחסוך כל הוצאה כאשר הורה קשיש אשר הקדיש לנו את חייו נזקק לטיפול סיעודי בערוב ימיו. גם חסרי האמצעים שבייננו יוציאו כל סכום על מנת לטפל בבני משפחתם החולים.

מה קורה לפרנסת משפחה כזו? בתקופה זו של מיתון במשק, רובנו מוציאים את הרוב הגדול של הכנסתנו על מחייה שוטפת. חיסכון הוא מותרות בימינו. כאשר מישהו מחברי המשפחה נזקק לטיפול רפואי או סיעודי, ההוצאה הנוספת האדירה מוטלת על משפחה. גם משפחה מהמעמד הבינוני, הופכת במהירות משפחה המתפרנסת בכבוד, למשפחה הנאלצת לצמצם בהוצאות הכרחיות, אם לא למשפחה ענייה.

חברה בנויה משרשרת של בני אדם. חוזקה נמדד בנכונותה לתמוך בחוליות החלשות באותה שרשרת. החולה ובני משפחתו הן החוליות החלשות בקהילה שלנו. הפקרתם לגורלם מחלישה אותם ובה בעת מחלישה את כולנו.
ניתן לצמצם את תשלומי ההשתתפות.
ניתן לעדכן את סל הבריאות.
ניתן לכלול את הטיפול הסיעודי בחוק ביטוח בריאות ממלכתי.
כל אלו ניתנים לביצוע על ידי העלאת תקרת התשלום של מס הבריאות, ע"י הפיכתו של מס זה למס פרוגרסיבי, ועל ידי החזרת השתתפות המעבידים במימון בריאות עובדיהם (דבר המקובל בכל ארצות המערב, כולל ארה"ב).
בבחירות הקרובות נקבע את פניה של החברה הישראלית - האם פנינו לחברה מנוכרת המפקירה את אזרחיה במצוקתם, או שנחזור להיות חברה הדואגת לאזרחיה בשעותיהם הקשות, קהילה אחת המרכזת את כוחה בעזרה לחלש, מתוך הבנה שגם אם אנחנו חזקים היום, מחר החלש יכול להיות אנחנו.
חוזקה של החברה הישראלית ייבחן ביכולתה להקצות את המשאבים הדרושים כדי לאפשר לכולנו את הביטחון, שכאשר נזדקק לה, לא נופקר. שכאשר יחלה מי מאיתנו, נאפשר לו כולנו טיפול רפואי או סיעודי הולם, ללא שיעבוד כלכלי של משפחתו. "כל ישראל ערבים זה לזה" אינה סיסמה נבובה אלא ציווי מחייב.

ד"ר גל איפרגן
gal.ifergane@gmail.com